Warning: Cannot modify header information - headers already sent by (output started at C:\Inetpub\vhosts\kirya-team.org.il\httpdocs\includes\database.php:2647) in C:\Inetpub\vhosts\kirya-team.org.il\httpdocs\includes\joomla.php on line 2826
קרייתים - האתר של עמותת בני קרית חיים לדורותיהם - 03/06/06 - לזכר יהודה גורן קרייתים - האתר של עמותת בני קרית חיים לדורותיהם - 03/06/06 - לזכר יהודה גורן
shadow_left
Shadow_R
   
03/06/06 - לזכר יהודה גורן הדפס

לחץ כאן - קישור לטור האישי

 

 

שירלי  גורן, על האובדן

לפני כחודשיים איבדתי את אבי.   לא באופן פתאומי אם כי די דרמטי.

סרטן ריאות, ריאה אחת  שנותרה מאז כריתת הריאה החולה לפני כעשור עת

פרצה המחלה הנוראה לראשונה. חנק, רזון , חוסר ישע, זעקה למעט אויר

לנשימה – לא הרבה רק מעט, עיניים צהובות בוכיות המבקשות מזור ,

מבט זגוגי המשווע למילת ניחומים, לעידוד ולתקווה, מילות פרידה חלושות,

חצי חיוך.

 

חרב עליי עולמי.

החידלון , הפטאליות , חוסר האונים מול האין והריק ,בור גדול שנפער תוך

שנייהאחת בלבד בגופי ובנפשי, בור ללא תחתית, כאב חד שאינו בר שיכוך.

 

יצאתי מבית החולים בבקרו של יום שישי כשעה לאחר שנפח אבי את נשמתו.

בקר רגיל של יום שישי ה-17 בפברואר 2006 , תחילתו של סוף השבוע לו אנו

מייחלים כל פעם מחדש, יום שמשי היה זה אני זוכרת, שמש מלטפת כזו שבא

לגעת בה, לחוש אותה בכל הגוף, שמיים תכולים נקיים, ללא עננים, פתוחים

ופרושיםלקבל את אבי לחיקם,מן תחושת טוהר שכזו.

 

עולם כמנהגו נוהג.

הכביש הסואן ליד בית החולים בואכה מושב בן עמי, כרטיסי חניה בפתחו של

בית החולים,בירוקרטיה וטפסים , משפחות ערביות מהגליל עטופות סלים ושפע

של מזון ליקיריהן המאושפזים בתוך בית החולים, בכי של תינוקות, משפחות

בדרכן למחלקת יולדות נושאות זרי פרחים צבעוניים, צופרים של נהגים עצבניים

הממהרים לביתם למצות עד תום את סוף השבוע המבורך.ואני עומדת ליד רכבי,

כה קטנה לעומת השאון וההמולה סביבי, לא מצליחה לבכות, חנוקה, לא מבינה

דבר , לא רוצה אולי להבין, ממתינה לזוג חברים , מחכה לחיבוק החם שלהם שיגאל

אותי ולו לדקה מחוסר האונים אליו נקלעתי, מהבלבול ומהתקיעות.

קר לי, השמש לא נוגעת בי, אבא נמצא מאחורי, ממש מאחורי, מרחק 600 מטר

מהחנייה, שוכב ללא ניע.ואני מחכה לחברים שיבואו ואולי יסבירו לי מנסיונם האישי

מה עושים במצב שכזה, מה יהיה הצעד הבא.האם עליי להשתלב בתנועה הסואנת

ולנסוע בכביש המוביל לצומת יסיף ומשם לכרמיאל כאילו הכל כתמול שלשום, להשאיר

את אבא לחסדי שמיים, לבד בקור של הלילה ולחזור לביתו שלו בכרמיאל בלעדיו.

ומה עושים בשבוע שאחרי ובזה שאחריו ובחג הבא , ובשבת הבאה.

 

עברו חודשיים מאז אבי הלך לעולמו. לא קיבלתי מענים, לא ממש ביקשתי אותם,

לטעמי אין בנמצא מענים מתאימים גם אם אתעקש ואבקשם.הכאב הוא פרטי,

של כל אחד ואחת מאיתנו ,כאן בעולם הזה. ששת החתולים של אבא מסתובבים

להם בחצר הבית.נראה כי הם מחפשים אותו, מגששים באפילה, מישירים מבט מלא

תמיהה לעבר המוני האנשים היקרים שפקדו את ביתינו.

גם הם כמוני לא קיבלו מענה ואולי גם הם לא ממש ביקשו אותו.אולי הם הבינו לבד.

לאחרונה שמתי לב כי נותרה רק חתולה אחת מכל השישה – דיאנה שמה על שום

שבעינה הימנית אינה רואה.היא היתה החתולה האהובה על אבא. עדיין מחפשת אותו

ומצפה לדמותו הישובה על הספה בחדר בו נהג לצפות בטלויזיה.

זנבה שמוט כבר כחודשיים.    עצוב לה.

 

עולם כמנהגו נוהג.הגיע יום הבחירות.שידורי תעמולה, כרזות, פעילים.

לא כולם מבינים עבור מי ועבור מה הם בעצם פעילים.הרבה תסכול, הרבה יאוש,

מעט תקוה , מעט חזון. השמצות, תחבולות,סקרים ותחזיות. יום שבתון.  הרבה אנשים

אדישים בחופי הים, בבתי הקפה ובקניונים.אני בבית העלמין. חשבתי על זה שמאז

שקברתי אדם כה קרוב אליי הפך בית העלמין למשהו מוכר, מן בית שני כזה, השבילים

מוכרים, חלק מהמצבות כבר מחייכות. כאילו מוכרות לי מימים ימימה. גם שם מסתבר זורחת

השמש המלטפת, אותה שמש שליטפה אותי לשוא באותו בקר של חידלון ליד בית החולים

בנהריה. בבית העלמין אני דוקא מרגישה אותה בעוצמתה, מחממת ושופכת אור על 

המצבות, כאילו נותנת חיים. עולם בפני עצמו, סה"כ כמה מאות מטרים משאון יום הבחירות.

יקום נפרד. אותם אנשים. חייכתי לעצמי עת צפיתי בנאום התבוסה של מר ביבי נתניהו

בחצות אותו היום – אם אבא היה זוכה לצפות בזה סביר שהיה מבקע את מצבת האבן

המהודרת שמעליו על חלוקי הנחל הפזורים בה ובא להרים כוסית עם חבריו השמאלניים

ולו רק לחמש דקות תמימות. ויסלחו לי הימניים שבינינו........... שבת שלום.

 

אורה יוליוס כותבת לשירלי    

שלום שירלי,

את אינך מכירה אותי, אני קרייתית שגולשת באופן קבוע באתר של הקרייתים.

שם גם פגשתי את אביך ז"ל והתכתבתי עמו כמה פעמים. אני לא היכרתי אותו באופן

אישי מכיוון שאני מבוגרת ממנו בחמש שנים וגרתי ברחוב א' והוא גר ברחוב ה'

כך שלא נפגשנו אף פעם. יחד עם זאת, היכרתי את אביו - סבך בוזיק גורנשטיין

ושמעתי אותו שר בקול הבס-בריטון הנפלא שלו במקהלת קרית חיים בניצוחו של

משה ביק הידוע שהיה מורה שלנו לזימרה וגם מורה שלי למנדולינה. כתבתי בזמנו

לאביך ז"ל כי אם היה אביו בוחר במסלול של זמר אופרה, לא היה אף בית אופרה

בעולם שהיה מתבייש בו. קראתי את מה שכתבת אתמול על פטירתו של אביך

והתרגשתי מאוד. אני איבדתי את אמי בהיותי בת 22 גם כן למחלת הסרטן.

זה היה לפני 52 שנים בשנת  1954, אולם אני זוכרת במדויק את האירוע הטראומתי

הזה ומה שכתבת ממש הזכיר לי את תחושותי באותו היום. כנראה שלאבד אדם קרוב

כל כך, דומה אצל אנשים רבים. אני רק יכולה לומר לך שאף פעם לא תשכחי זאת,

אבל תלמדי לחיות עם העובדה שאביך איננו, תלמדי לחייך, לשמוח ולהמשיך בחייך,

אבל ברקע תמיד תישאר החוויה של איבוד אדם קרוב. אני עדיין חולמת על אמי מפעם

לפעם, אבל חיה את חיי. אוכל רק לומר שאת בת מזל שהיה לך את אביך עד גיל 68.

אמי נפטרה בגיל 49. הרגשתי צורך לכתוב לך, להשתתף בצערך ואני מקווה

שעודדתי אותך מעט.     אורה יוליוס - הנדל

 

לחץ כאן - יהודה גורן איננו...

 

לחץ כאן - "כזה היה יהודה"

 

לחץ כאן - דברים מיום השלושים

 

לחץ כאן - חברים זוכרים 1

 

לחץ כאן - חברים זוכרים 2