Warning: Cannot modify header information - headers already sent by (output started at C:\Inetpub\vhosts\kirya-team.org.il\httpdocs\includes\database.php:2647) in C:\Inetpub\vhosts\kirya-team.org.il\httpdocs\includes\joomla.php on line 2826
קרייתים - האתר של עמותת בני קרית חיים לדורותיהם - 17/03/07 - חלק 1 - ה"נאום" של בוגי / משה (בוגי) יעלון קרייתים - האתר של עמותת בני קרית חיים לדורותיהם - 17/03/07 - חלק 1 - ה"נאום" של בוגי / משה (בוגי) יעלון
shadow_left
Shadow_R
   
17/03/07 - חלק 1 - ה"נאום" של בוגי / משה (בוגי) יעלון הדפס

 

באחד הדיונים בנושא הפלשתיני בראשות ראש-הממשלה ברק, הסתכלתי לרגע על

הנוכחים בחדר וגיליתי שבעצם רוב המשתתפים קרייתים- בני קריית חיים: אילן בירן-

מנכ"ל משרד הביטחון; עמוס מלכא- ראש אמ"ן; איציק איתן- אלוף פיקוד המרכז;

עמוס גלעד- מתאם הפעולות בשטחים, ואנוכי כסגן הרמטכ"ל.

זה כמובן בנוסף לרשימה ארוכה של אלופים וקצינים בכירים נוספים בצה"ל,

מנהלים בכירים, מדענים, מהנדסים, מחנכים ועוד.

ואז שאלתי את עצמי שוב, מה היה בה בקריה הזו, שדחפה אותנו לקחת אחריות

ולהגיע לאן שהגענו?
שמעתי שבאוניברסיטת חיפה מתקיים מחקר בנושא, ואני מחכה לממצאיו.

אבל נדמה לי שלכל מי שגדל והתחנך בקריה, יש תשובות משלו.
ברור לי שאנחנו בני הקריה "תבנית נוף מולדתנו". אז מהו אותו נוף?

כדי להסתכל על עצמנו, אנו זקוקים למקור השוואה, או מרחק של זמן.
זכורה לי הפעם הראשונה שהבנתי את ייחודה של הקריה: רעייתי הנווה-שאננית הגיעה

לביקור בבית הורי, כאשר היינו זוג צעיר, ובפיה הסיפור הבא: כאשר המתינה בתחנת

האוטובוס של קו 51 בצ'ק פוסט יחד עם נוסעים רבים אחרים, עצרה מונית שירות

והציעה הסעה לקריית חיים במחיר אוטובוס.

רעייתי הנווה-שאננית עלתה למונית מבלי לחשוב פעמיים, אך מצאה עצמה במונית לבד.

איש מהממתינים לא עלה על המונית. כמובן, היא שאלה את נהג המונית לפשר העניין,

איך זה שאיש לא עלה למונית למרות שהציע נסיעה במחיר אוטובוס. והנהג השיב לה

בשאלה: "מניין את?" והיא ענתה: "מנווה שאנן", הנהג המשיך: "מה, את לא יודעת

שקרייתים לא נוסעים במוניות?" והוא הוסיף: "אבל ראיתי כל-כך הרבה אנשים

בתחנה, אז חשבתי שאולי הפעם כן".
זו לא הייתה שאלה של כסף, אלא שאלה של עקרון:

פועלים לא נוסעים במוניות כבורגנים.

רובנו גדל בבתים צנועים, שבמושגי היום היו מוגדרים כ"מתחת לקו העוני"

ולא חשנו מחסור.

כלכלת הבית הייתה מחושבת, ולא רק ב"תקופת הצנע". בצרכניה או במכולת של קפון

קונים לחם שחור ולא לבן, כי הוא עולה 1/2 פרוטה פחות. לבן ולא לבניה או שמנת,

כי זה יותר זול- אבל לא חסר.

בשנות העשרה שלנו הפלאפל של מריו ליד קולנוע אורות בקרית מוצקין היה לגולת

כותרת לאחר פעולה בתנועה. מי חשב על מסעדה או בית קפה?

במה לא חוסכים? בחינוך הילדים ובהשכלה. זוכרים את תוכניות "חסך" ו"גחלת"

להשכלה גבוהה, שההורים רשמו אותנו אליהן בילדותנו.
הורינו חשבו גם על תרבות, וגם בזה לא חוסכים. הילדים צריכים ללמוד לנגן.

אצלי זה התחיל עם חלילית והגיע מהר מאוד לקלרנית.

בעוונותיי ניגנתי בתזמורת הנוער של חיפה מגיל 9 ועד 15.

בשלב שהתחלתי להופיע עם התזמורת היה צריך נעליים שחורות חצאיות,

מדים לבנים קיבלנו מהעירייה, כלומר מאבא חושי האגדי, אך נעליים צריך היה

להביא מהבית.

לאיזה ילד קרייתי היו באותם ימים נעליים שחורות חצאיות?

מה כבר אפשר היה לעשות איתן בקריה?

אז קנו לי נעליים מספר 42, כאשר מידת הרגל שלי הייתה 39, והלכתי איתם גם

כאשר מידת הרגל שלי גדלה ל-44. זה מותרות להחליף נעליים כל שנה.
אך לא הרגשנו מחסור!

בדיעבד, אני יודע לזהות את תחילת כיבוש התרבות האמריקאית בארץ,

ותחילת הצטרפותנו לכפר הגלובאלי.

זה היה באחת מהופעות התזמורת על אוניה שהגיעה לנמל חיפה.

אינני זוכר מה היה כל-כך חשוב לאבא חושי שנופיע על אותה אוניה,

אך זה לא היה העיקר.

לאחר שהסתיימה הופעתנו הציעו לנו משקה שחור בכוסות קרטון אדומות לבנות.

עד אז הכרתי מים, סודה וגזוז (שבימי חג היינו קונים במטבע של 25 פרוטות

בקיוסק של מינץ).

טעמתי את המשקה השחור החדש, ולמזלי עמדתי ליד מעקה הסיפון, כך שיכולתי לירוק

אותו בשאט נפש אל מי הים.

רק אחר-כך קוקה-קולה הפך ל"טעם החיים".

רק אחר-כך "אדידס" ו"נייקי" החליפו את נעלי "המגפר", ומכנסי הג'ינס החליפו

את מכנסי ה"אתא".

אך לא הרגשנו מחסור.

כלי התחבורה העיקרי היו האופניים, איתם נסענו לבית הספר, לקן, לטיולים עד הגליל,

ולחברה בנווה שאנן (עלינו את העלייה לכרמל בלי הילוכים, כמובן- למי היו אופניים

עם הילוכים?).
מכוניות פרטיות כמעט ולא היו בתקופת ילדותנו. אבות האומה אז לא חשבו על

"מכונית לכל פועל", מה שהפך היום לחזון נפרץ.
אופניים ומכוניות מזכירים לי את המורה להיסטוריה ריבר.

בשנים הראשונות שלנו בתיכון המורה ריבר היה מגיע לביה"ס רכוב על אופניו.

אך מה, הוא היה פזור נפש, ותמיד שכח היכן הניח אותן בין מאות האופניים שמלאו

את הסככות.

ולכן, לרוב הוא נאלץ להישאר עד סוף היום כדי למצוא את אופניו.

הוא פשוט חיכה עד שכולם יעזבו והיה לוקח את הזוג שנשאר.
כאשר הגענו לי"א או י"ב, הוא הופיע יום אחד לביה"ס נוהג במכונית פיאט 850 חדשה.

ההחלטה להתעמר בו התקבלה חיש בזק, ואיני יודע אם מעבר למחשבות קונדס של

בני תשחורת לא היו מאחוריה יסודות סוציאליסטיים אנטי-בורגניים.

בכל אופן, התארגנו מספר תלמידים, הרימו את המכונית ממקום חנייתה והעבירוה

למקום אחר.

בסוף יום הלימודים המורה ריבר חיפש את מכוניתו, לבסוף הוא מצאה.

אך אינני בטוח שהוא יודע עד היום על מעשה הקונדס.

הוא בודאי חשב שהחנה אותה שם ופשוט שכח היכן.

תבנית נוף מולדתנו כולל כמובן את החינוך וההשכלה בקריה:

בתי הספר היסודיים: מגינים, רביבים, ארלוזרוב, גורדון ונתיבים

וכמובן תיכון קריית חיים.

המנהל אליעזר כגן, המורים: טילמן וגורביץ' למתמטיקה, גרבש לפיזיקה,

ריבר להיסטוריה, צפרירה בן-ברק, ברטל ובר-עוז לתנ"ך, ליסר לתלמוד,

אבידור לגיאוגרפיה, מרים לאנגלית, וינר לערבית, מרמור לכימיה,

ועוד ועוד- הרביצו בנו תורה כדבעי.
הרבה מהחינוך ספגנו בתנועה.

 

                                          לחץ כאן לעמוד הבא